להבין אנשים — במקום לנסות לתקן אותם על תקשורת ו MBTI

אנחנו מדברים כל הזמן. מסבירים, משתפים, שואלים, מגיבים, פותרים. ועדיין פעמים רבות אנחנו יוצאים משיחה עם תחושה שלא באמת הבינו אותנו. או שלא הבנו.

מעניין לגלות שהפערים הללו אינם נובעים רק מתוכן הדברים, אלא בעיקר מהדרך שבה אנשים קולטים מידע, מעבדים אותו ומבטאים את עצמם. כלומר, מהעדפות אישיות עמוקות. כאן נכנס מודל MBTI, שמאפשר לראות את התקשורת לא רק כמיומנות, אלא כביטוי של מבנה אישיות.

כאשר שני אנשים מתקשרים, לא נפגשים רק שני מסרים נפגשות שתי מערכות תפיסה.

יש מי שחושב תוך כדי דיבור, ויש מי שזקוק לשקט כדי לגבש מחשבה. יש מי שמדבר עובדות, ויש מי שמדבר משמעות. יש מי שמחפש פתרון, ויש מי שמחפש הבנה. יש מי שממהר לסגור, ויש מי שצריך להשאיר פתוח. כל אחת מהדרכים הללו לגיטימית אך כשהן אינן מובנות, הן עלולות להיתפס כבעיה, רגישות יתר, קרירות, חוסר עניין או קושי בקבלת החלטות.

במקומות עבודה זה מתבטא בישיבות שבהן חלק מהאנשים מדברים מיד ואחרים שותקים, בדיונים שבהם יש מי שמבקש נתונים ויש מי שמדבר על כיוון, בתהליכי קבלת החלטות שבהם אחד מדגיש היגיון והשני השפעה על אנשים, ובקצב עבודה שבו אחד מבקש הכרעה והשני עוד בוחן אפשרויות.

ביחסים אישיים הדפוסים הללו הופכים אינטימיים יותר: אחד רוצה לדבר עכשיו, השני צריך זמן; אחד מנסה לפתור, השני רוצה שירגישו אותו; אחד מדבר פרקטיקה, השני מדבר חוויה. לעיתים קרובות נוצרים "קצרים" לא בגלל חוסר רצון אלא בגלל הבדל באופן שבו כל צד מתקשר.

ההבנה הזו משנה את נקודת המבט: במקום לשאול מי צודק, מתחילים לשאול מאיפה כל אחד מדבר.

תקשורת דרך עדשות MBTI

כאשר מתבוננים בתקשורת דרך עדשת MBTI, מתגלה שההבדלים אינם רק בסגנון אלא במבנה התפיסה עצמו. ארבע הדיכוטומיות יוצרות ארבע עדשות שדרכן אנשים חווים, מעבדים ומבטאים מציאות.

בעדשת Extraversion–Introversion מתגלה מקור האנרגיה של התקשורת. יש המכוונים החוצה, מעבדים תוך כדי דיבור, מנסחים מחשבה דרך אינטראקציה; ולעומתם יש המכוונים פנימה, זקוקים לשקט ולעיבוד פנימי לפני ניסוח, ולעיתים חווים תקשורת כמהלך שמבשיל מבפנים החוצה. כאשר הפער הזה אינו מודע, האחד עלול להיתפס כשתקן או מרוחק, והשני כמציף או דוחף, בעוד ששניהם פועלים בהתאם למנגנון העיבוד הטבעי שלהם.

בעדשת Sensing–iNtuition מתגלה אופן קליטת המידע. יש המתמקדים במוחשי, בעובדות, בפרטים ובמה שקורה כאן ועכשיו; ולעומתם יש הנמשכים למשמעות, לדפוסים, לאפשרויות ולתמונה הרחבה. כאשר שתי העדשות נפגשות ללא תרגום, האחד עלול לחוות את האחר כשטחי מדי או כמרחף מדי בעוד שלמעשה הם מתבוננים באותה מציאות מרמות שונות של הפשטה.

בעדשת Thinking–Feeling מתגלה אופן קבלת ההחלטות והבעת העמדה. יש המארגנים את המסר סביב היגיון, עקביות, בהירות וניתוח אובייקטיבי; ולעומתם יש המכוונים להשפעה האנושית, לערכים, להרמוניה ולהבנת החוויה. כאשר הפער אינו נראה, תקשורת לוגית עלולה להיתפס כקרה, ותקשורת מבוססת ערכים עלולה להיתפס כלא עניינית אף ששתי הגישות מייצרות הבנה מסוג שונה ומשלים.

בעדשת Judging–Perceiving מתגלה היחס לסגירות ופתיחות בתקשורת. יש המבקשים בהירות, הכרעה, מבנה והתקדמות; ולעומתם יש המבקשים מרחב, חקירה, פתיחות לאפשרויות וגמישות. כאשר אין מודעות, האחד עלול לחוות לחץ או נוקשות, והשני חוסר מיקוד או היסוס בעוד שכל אחד מהם מתקשר בקצב ובאופן הטבעי לו.

כל אחת מן העדשות הללו מייצרת שפה, קצב, עומק ומיקוד שונים. וכאשר הן אינן מזוהות ואינן מקבלות תרגום, ההבדלים התפיסתיים עלולים להתפרש כאישיותיים במקום להיראות כפי שהם באמת: שונות טבעית באופן שבו בני אדם חווים ומתקשרים מציאות.

איך זה נראה בצוותים

כאשר בוחנים דפוסי תקשורת בצוות, מתברר שהתקשורת אינה רק בין אנשים, אלא מערכת שלמה של העדפות.

מי יוצא דופן, וכיצד זה משפיע עליו ועל האחרים?

האם הדמיון בצוות מקל או דווקא מגביל? מהן נקודות העיוורון בצוות?

איזו צורת חשיבה חסרה לנו?

מה חסר ומה המחיר הארגוני של החסר הזה?

ואיך הדפוס של המנהל או המנהלת מעצב את תרבות התקשורת של הצוות כולו?

צוותים אפקטיביים אינם כאלה שבהם כולם מתקשרים אותו דבר אלא כאלה שבהם יש מודעות, השלמה ויכולת תרגום בין הסגנונות.

מעבר להבנה — מה כן עובד

תקשורת הופכת אפקטיבית יותר כאשר אנשים מזהים את דפוסי התקשורת שלהם ושל האחר, מבינים שהשונות טבעית ואינה אישית, לומדים להתאים שפה במקום לשכנע, ומאזנים בין לוגיקה לאנשים, בין פרטים לתמונה, בין קצב למהות.

כאשר תרגום כזה מתרחש, משהו משתנה: פחות פרשנות - יותר הבנה. פחות תגובתיות - יותר הקשבה. פחות מאבק - יותר חיבור.

ושם מתחילה תקשורת אמיתית.

כאשר שפה הופכת לכלי — עבודה יישומית עם תקשורת

ההבנה של עדשות MBTI היא נקודת פתיחה אך השינוי האמיתי מתרחש כאשר השפה הזו הופכת לכלי עבודה חי. לא עוד ידע תאורטי על הבדלים, אלא חוויה שבה אנשים מתחילים לזהות בזמן אמת כיצד הם מתקשרים וכיצד האחר מתקשר מולם.

העבודה אינה מתמקדת בללמד אנשים “איך לדבר נכון”, אלא ביצירת מודעות לשפה האישיותית שמנהלת את התקשורת שלהם. אנשים מתחילים לזהות את עצמם בתוך העדשות:

מי נוטה לנסח מחשבה תוך כדי דיבור ומי זקוק לשקט לפני תגובה. מי מביא עובדות ומי מביא משמעות. מי מכוון להכרעה ומי משאיר מרחב. מי מחפש דיוק לוגי ומי מחפש הבנה אנושית.

כאשר השפה הזו נכנסת לחדר, מתרחש שינוי עדין אך עמוק, אנשים מפסיקים לפרש התנהגות ומתחילים לזהות העדפה.

במקום “הוא לא מקשיב”, מופיע “הוא מעבד פנימה”. במקום “היא מתפזרת”, מופיע “היא פועלת דרך אפשרויות”. במקום “הוא קר”, מופיע “הוא מביא אובייקטיביות”. במקום “היא לוקחת ללב”, מופיע “היא רואה ומרגישה את כולם”.

הדיוק הזה יוצר מרחב חדש — מרחב שבו ניתן להתחיל לתרגם.

כאשר מתרגלים ומיישמים החוויה אינה אינטלקטואלית בלבד היא גופנית ורגשית. אנשים חווים על עצמם כיצד אותו מסר יכול להישמע מחבר או מרחיק, ברור או לוחץ, קרוב או מאיים רק בשל שינוי בעדשת התקשורת.

אחרי שלומדים ומתרגלים אפשר להתמקד בממשקים אמיתיים: שיחות מנהל–עובד, עבודת צוות, קבלת החלטות, שיח בין בני זוג. דרך השפה המשותפת של MBTI, אנשים לומדים לשאול שאלות אחרות שבוחנות גם מה האדם שמולי צריך כדי להבין?,  באיזו עדשה הוא מקשיב?  מה חסר בתקשורת שלי אולי פרטים או משמעות, רגש, בהירות, מרחב? איך ניתן להרחיב את השפה שלי מבלי לאבד את הטבעי לי? כאשר השאלות הללו נכנסות לתודעה, התקשורת משתנה. 

שפת MBTI אינה מבטלת הבדלים, היא מאפשרת לעבוד איתם. התקשורת נעשית מדויקת יותר, מכבדת יותר, ואפקטיבית הרבה יותר.

להרוויח את השונות בחדר - סדנאות פיתוח צוותים